אב מנזר אחד נשכב פתאום על הרצפה והחל זועק: "הצילו, הצילו".
המזירים התגודדו סביבו מבוהלים. חלקם ניסו לדבר איתו, חלקם לתת מים, להשיא עצות, אבל אב המנזר רק המשיך לשכב שם ולזעוק "הצילו, הצילו".
רק נזיר אחד עמד שם בצד ושתק. הוא לא ניסה להגיש לו מים. הוא לא ניסה לדבר איתו או לתת עצות. מבלי להוציא הגה מפיו פשוט קרב ונשכב ליד אב המנזר.
אב המנזר התרומם, קד קידה לאותו נזיר והלך.
**************************
יוצא לי בזמן האחרון לקרוא פוסטים מרגשים של אנשים אמיצים שחושפים בהמון אומץ וגבורה: כאב, סבל , מצוקה רגעית או מתמשכת.
שמתי לב שרוב התגובות לפוסטים הן תגובות לעצות טובות והכוונה: מאמנים קוסמים, הדרך לאושר, חמש עצות הזהב לאהבה עצמית וגו'….
,
אז כן, הרעיונות תמיד יפים.
אבל באותן דקות של מצוקה קשה וסבל, כל שהם מבקשים מאיתנו באמת זה רק שנשהה שם איתם יחד לרגע בעלטה המפחידה, במקום הכאוב, נחזיק ידיים עד שימצאו שוב את מתג החשמל והאור ידלק מחדש.