בסופר מסתובבת אישה מבוגרת, מטפחת אדומה לראשה. גוררת בכבדות רגליים בשרניות, משורגות ורידים, נתונות בכפכפי עץ חומים
בתור לבשר היא נעמדת מאחורי.. היא נפנת אלי ומדגדגת קלות בכתפי. אומרת לי משהו ברוסית. נו פרוסקי. אני ממלמלת במבוכה. לא מעיזה להביט בה. נועצת עיני בנקניקים האדומים שמעבר לזכוכית. היא מתעקשת על משהו. ממשיכה לדבר. מצביעה עלי ואחר כך על הבשר. מתחננת. דמעות נקוות בעיניה. אני מחפשת מישהו שדובר רוסית. לוקחות לי חמש דקות למצוא. המתורגמנית אישה מטופחת וחייכנית מסבירה לי שיש מבצע שעל כל קניה במאה שקלים מקבלים עוף בחמישה עשר שקלים. לאישה המבוגרת יש 15 שקלים בארנק. היא מסתובבת בסופר שעות ומחפשת אנשים שיסכימו לעזור לה: כשהם קונים במאה שקלים היא תתן להם 15 שקלים עבור העוף. אף אחד לא מסכים. כולם רוצים לנצל את המבצע בעצמם ולקבל את העוף ב 15 שקלים לעצמם. ככה היא מסתובבת בסופר במשך שעות. מתחננת לעוברים ושבים שממהרים לקופה בעגלות עמוסות. היא לא צריכה נדבות, היא תשלם להם עבור העוף מה שצריך, אבל אנשים לא מבינים אותה, מתרגזים. מה היא נטפלת אליהם הזקנה הזאת. כשהם מצליחים להבין הם מבקשים לנכס את המבצע לעצמם.
אנחנו הולכות יחד לקופה והיא עוזרת לי להכניס את הקניות לשקיות. הקופאית נותנת לה את העוף הנכסף. אור נדלק בעיניה והיא ממלמלת מילות תודה ומוציאה 15 שקלים ורוצה לתת לי. אני מסרבת והיא נעלבת. אנחנו מתפשרות על חמישה שקלים.
אני יוצאת מהסופר עם השקיות. מכניסה הכל למונית, נהג המונית מעיר לי שאני חולמת. אני שותקת. לא מספרת לו שאני עדיין רואה אותה בעיני רוחי. מתרוצצת במשך שעות בסופר
