"הנרות הללו" – על האור שבנפש |
אני לא משתתף, הכריז גבר מבוגר בן כחמישים, אני רוצה לצאת החוצה לעשן. גם אני לא, הצטרפה מישהי אחרת, אישה נאה, רזה גם היא נושקת לחמישים. גם אני לא, נשמעו עוד קולות מסביב, רוצים החוצה. לעשן. לשתות קפה. לא רוצים סדנא.
לא חייבים אמרתי ברוגע. לקחתי לי נייר ועט ובנונשלנטיות התחלתי לכתוב בעצמי.
במקרים כאלו יצר הסקרנות הטבעי של האדם תמיד פועל לטובתי, הם רצו לדעת מה אני עושה ועל מה אני כותבת, הניירות שעל השולחן פיתו אותם, הטושים הצבעוניים והעטים קרצו להם לבוא ולקחת אותם, להשתמש בהם.
לא חייבים אמרתי ברוגע. לקחתי לי נייר ועט ובנונשלנטיות התחלתי לכתוב בעצמי.
במקרים כאלו יצר הסקרנות הטבעי של האדם תמיד פועל לטובתי, הם רצו לדעת מה אני עושה ועל מה אני כותבת, הניירות שעל השולחן פיתו אותם, הטושים הצבעוניים והעטים קרצו להם לבוא ולקחת אותם, להשתמש בהם.
חמש דקות אחר כך כבר היו ישובים ליד השולחן. מביטים בי מסוקרנים. כל אחד מהם הגיע עם איזה זמזום בראש שיצרו לו המחשבות שלו. אחת חוותה אי שקט, ונאלצה לקום מדי פעם, השני הרגיש לא טוב, דכדוך וקצת דיכאון, לשלישי הפריעו חלק מהחפצים שעל השולחן – הקומפולסיביות שלו גרמה לו להתעצבן מכל טיפת קפה שמישהו הכין ונשפכה בטעות. אבל הדפים והעטים המשיכו לקרוץ להם. לקרוא להם לבוא אליהם, להשתמש בהם. והם לא עמדו בפיתוי. חילקתי להם את הדפים.
רציתי לפתוח במערכי השיעור המוכנים שלי, מבנה שלד של דמות וביצירת דמות
כלשהי ונתינת שם ואופי ואישיות, כאשר הרעיון היה שאותה דמות עצמה תלווה אותם גם לשיעורים הבאים, תצא למפגשים עם אנשים אחרים, ובכל שיעור אפשר יהיה להשתמש בה כדמות מוצא לחוויה שונה.
אבל הם התקשו במשימה. היה להם קשה לחשוב, להמציא. וזה כל כך מובן. איך אפשר להמציא ולהתרכז כשמחשבות עוקצות בראשך כל הזמן? כשאי שקט גדול גורם לברכיים שלך לקפץ כל שנייה? הבנתי שבמקרה של משתתפי סדנא זו עלי להיות גמישה, להתאים להם משהו אחר. לשנות את קונספט מערכי השיעור, החלטתי על נושא שיעור אחר לגמרי. חלומות.
המשימה הייתה כתיבתו של חלום טוב שחלמו פעם. הדגש היה כמובן על חלום טוב, לא משהו מפחיד, או קשה. (הקו שהחלטתי לנקוט בו כשהתחלתי את הסדנאות היה לא לדגדג את הכאב, הטראומות והסבל, אלא להפך. להדגיש את הכוחות, העוצמה, החיובי. להעצים ולחזק) במשך כחצי שעה, ראיתי אנשים שבקושי הצליחו קודם לשבת חמש שניות, יושבים וכותבים ומתרכזים. סקרתי את פניהם, לחלק מהם אפילו עלה חיוך על הפנים, עיניהם נצצו.
עשו ניסוי קטן : בקשו מחבר או חברה להיזכר בזיכרון טוב, מחשבה טובה או אפילו אדם שהם מאוד אוהבים, ואז נסו להציץ לרגע בפניהם כשהם חושבים על כך, אתם תופתעו לגלות את השינוי שחל באהוביכם: קמטי הדאגה והסבל לשנייה נעלמים, הבעת הפנים הופכת לפתע להרבה יותר רכה, הגוף כולו נעשה פחות נוקשה, והראש מזדקף.
הגענו לסבב ההקראה, לשמחתי כולם רצו לשתף. מישהי כתבה על חלום מלא בעושר של טבע, שדות, ופרחים. בעיקר פרחים סגולים, המוני אנשים המתגודדים סביב הפרחים להריח, משתתפת אחרת שיתפה בחלומה על המטפלת שלה: הן יושבות יחד בבית קפה ואוכלות גלידה, אחר כך הולכות לקניות יחד, מדברות וצוחקות כל הדרך. משתתף אחר סיפר שממש הלילה חלם על חג חנוכה. הוא כל כך אוהב את החג הזה, כל שנה הוא מחכה לו, ממש הלילה גם חלם עליו: בחלומו, חנוכיות מוארות, סופגניות, לביבות, אנשים מלאי אור צוהלים ושרים. שיתוף החלום על חנוכה, הוביל אותנו לשיחה על חג האור ועל האור שבנפש. :"באנו חושך לגרש" הוא המשפט הכי חזק בחג הזה, חג האור והניסים. חג שבו האור הגדול מוליך את החושך החוצה בנימוס אל דלת היציאה.
מה אתם עושים כשחשוך לכם בחדר, שאלתי אותם. . כולם פה אחד ענו שהם מדליקים את האור כמובן. מנקודת המוצא הזה נוצר ביננו שיח על האור והחושך והניגודיות בינם ועל מה אנחנו יכולים לעשות כשמרגישים שחשוך קצת בפנים, בנפש.
האישה שחלמה על פרחים ושדות, סיפרה שהיא מאוד אוהבת עציצים ופרחים ובכלל טבע. זה הנר שלה. זהו האור שבעזרתו היא מגרשת את החושך, בכל פעם שפוקדת אותה העצבות , היא מטפלת בעציצים שלה ומרגישה קצת יותר טוב אחר כך. משתתפת אחרת דיברה על המטפלת שעליה חלמה. כשבאות המחשבות הכואבות, העצב, המחלה, היא מדמיינת את המטפלת שלה אומרת לה דברים מנחמים וטובים.
המשתתפים אחרים דיברו על חבר טוב שהם מאוד אוהבים, מטפל שהם קשורים אליו, תחביב שגורם להם לשמחה ואושר. רוב המשתתפים בקבוצה הספציפית הזו, חוו כל כך הרבה סבל וכאב בחייהם, בילדותם, בבגרותם, וזה עוד בלשון המעטה, אבל לא היה בינם אפילו אדם אחד שלא הצליח למצוא את הנר האישי שלו שיכול להילחם בחושך ולהאיר מעט את הנפש בזמנים קשים.
דיברנו על כך שבכל פעם שאנחנו מרגישים קצת עצב, דיכאון, חושך בפנים, אנחנו יכולים להדליק את הנר שלנו, לכתוב עליו. לחשוב עליו, בעזרתו לגרש קצת את החושך.
כשחזרתי הביתה. חשבתי על כך שכל אחד מאתנו קיבל מתנה כזו. מתנת נר שמאפשרת לו להדליק את האור כשחשוך לו קצת בפנים. דמיינתי שיחה בין שני מלאכים (משהו בסגנון הסרט "מלאכים בשמי ברלין):,
"איזה שיט, כמה סבל", אומר מלאך אחד לשני, פניו טרודות ומודאגות כשהוא צופה מטה אל בני האדם המתרוצצים טרודים על פני האדמה "תראה כמה סבל בעולמם, כמה כאב וייסורים. מה נעשה, איך יעמדו בזה"?
"נעניק לכל אחד מהם מתנה קטנה"., משיב המלאך השני. "מתנה קטנה של זיכרון, חברות, אהבה גדולה לאדם אחר, תחביב שהם יאהבו לעשות. מתנה שיוכלו להשתמש בה כל פעם שהסבל מאיים לשבור אותם".
אחת ממתנותיי הגדולות הייתה מאז ומתמיד הכתיבה. העוגן שלי, המקום המואר ממנו אפשר להתחיל לברוא מחדש, לייצר מציאות דמיונית וכמובן האנשים שאני אוהבת, משפחתי וחברי ובעיקר ויותר מכל בתי (שגם לה מתנה משלה – הציור), אחת מחברותי נהנית לעזור ולטפל באנשים, השנייה אוהבת מדעים, השלישי אוהב ממש כמוני לכתוב לכל אחד מאתנו נר קטן שנוכל להדליק בחושך. אור שמלווה אותו לא רק בחנוכה, אלא מדי יום ביומו, אור שאם רק נדע להדליק אותו בכל פעם שחשוך לנו, אולי, כבר לא נצטרך לפחד כל כך מהחושך.
אז מהי המתנה שקיבלתם אתם שעוזרת לכם בימי עלטה? מהו הנר שלכם?
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקבוצת "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם מחלות נפש סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, פיצול אישיות, הפרעה דו קוטבית.
רציתי לפתוח במערכי השיעור המוכנים שלי, מבנה שלד של דמות וביצירת דמות
כלשהי ונתינת שם ואופי ואישיות, כאשר הרעיון היה שאותה דמות עצמה תלווה אותם גם לשיעורים הבאים, תצא למפגשים עם אנשים אחרים, ובכל שיעור אפשר יהיה להשתמש בה כדמות מוצא לחוויה שונה.
אבל הם התקשו במשימה. היה להם קשה לחשוב, להמציא. וזה כל כך מובן. איך אפשר להמציא ולהתרכז כשמחשבות עוקצות בראשך כל הזמן? כשאי שקט גדול גורם לברכיים שלך לקפץ כל שנייה? הבנתי שבמקרה של משתתפי סדנא זו עלי להיות גמישה, להתאים להם משהו אחר. לשנות את קונספט מערכי השיעור, החלטתי על נושא שיעור אחר לגמרי. חלומות.
המשימה הייתה כתיבתו של חלום טוב שחלמו פעם. הדגש היה כמובן על חלום טוב, לא משהו מפחיד, או קשה. (הקו שהחלטתי לנקוט בו כשהתחלתי את הסדנאות היה לא לדגדג את הכאב, הטראומות והסבל, אלא להפך. להדגיש את הכוחות, העוצמה, החיובי. להעצים ולחזק) במשך כחצי שעה, ראיתי אנשים שבקושי הצליחו קודם לשבת חמש שניות, יושבים וכותבים ומתרכזים. סקרתי את פניהם, לחלק מהם אפילו עלה חיוך על הפנים, עיניהם נצצו.
עשו ניסוי קטן : בקשו מחבר או חברה להיזכר בזיכרון טוב, מחשבה טובה או אפילו אדם שהם מאוד אוהבים, ואז נסו להציץ לרגע בפניהם כשהם חושבים על כך, אתם תופתעו לגלות את השינוי שחל באהוביכם: קמטי הדאגה והסבל לשנייה נעלמים, הבעת הפנים הופכת לפתע להרבה יותר רכה, הגוף כולו נעשה פחות נוקשה, והראש מזדקף.
הגענו לסבב ההקראה, לשמחתי כולם רצו לשתף. מישהי כתבה על חלום מלא בעושר של טבע, שדות, ופרחים. בעיקר פרחים סגולים, המוני אנשים המתגודדים סביב הפרחים להריח, משתתפת אחרת שיתפה בחלומה על המטפלת שלה: הן יושבות יחד בבית קפה ואוכלות גלידה, אחר כך הולכות לקניות יחד, מדברות וצוחקות כל הדרך. משתתף אחר סיפר שממש הלילה חלם על חג חנוכה. הוא כל כך אוהב את החג הזה, כל שנה הוא מחכה לו, ממש הלילה גם חלם עליו: בחלומו, חנוכיות מוארות, סופגניות, לביבות, אנשים מלאי אור צוהלים ושרים. שיתוף החלום על חנוכה, הוביל אותנו לשיחה על חג האור ועל האור שבנפש. :"באנו חושך לגרש" הוא המשפט הכי חזק בחג הזה, חג האור והניסים. חג שבו האור הגדול מוליך את החושך החוצה בנימוס אל דלת היציאה.
מה אתם עושים כשחשוך לכם בחדר, שאלתי אותם. . כולם פה אחד ענו שהם מדליקים את האור כמובן. מנקודת המוצא הזה נוצר ביננו שיח על האור והחושך והניגודיות בינם ועל מה אנחנו יכולים לעשות כשמרגישים שחשוך קצת בפנים, בנפש.
האישה שחלמה על פרחים ושדות, סיפרה שהיא מאוד אוהבת עציצים ופרחים ובכלל טבע. זה הנר שלה. זהו האור שבעזרתו היא מגרשת את החושך, בכל פעם שפוקדת אותה העצבות , היא מטפלת בעציצים שלה ומרגישה קצת יותר טוב אחר כך. משתתפת אחרת דיברה על המטפלת שעליה חלמה. כשבאות המחשבות הכואבות, העצב, המחלה, היא מדמיינת את המטפלת שלה אומרת לה דברים מנחמים וטובים.
המשתתפים אחרים דיברו על חבר טוב שהם מאוד אוהבים, מטפל שהם קשורים אליו, תחביב שגורם להם לשמחה ואושר. רוב המשתתפים בקבוצה הספציפית הזו, חוו כל כך הרבה סבל וכאב בחייהם, בילדותם, בבגרותם, וזה עוד בלשון המעטה, אבל לא היה בינם אפילו אדם אחד שלא הצליח למצוא את הנר האישי שלו שיכול להילחם בחושך ולהאיר מעט את הנפש בזמנים קשים.
דיברנו על כך שבכל פעם שאנחנו מרגישים קצת עצב, דיכאון, חושך בפנים, אנחנו יכולים להדליק את הנר שלנו, לכתוב עליו. לחשוב עליו, בעזרתו לגרש קצת את החושך.
כשחזרתי הביתה. חשבתי על כך שכל אחד מאתנו קיבל מתנה כזו. מתנת נר שמאפשרת לו להדליק את האור כשחשוך לו קצת בפנים. דמיינתי שיחה בין שני מלאכים (משהו בסגנון הסרט "מלאכים בשמי ברלין):,
"איזה שיט, כמה סבל", אומר מלאך אחד לשני, פניו טרודות ומודאגות כשהוא צופה מטה אל בני האדם המתרוצצים טרודים על פני האדמה "תראה כמה סבל בעולמם, כמה כאב וייסורים. מה נעשה, איך יעמדו בזה"?
"נעניק לכל אחד מהם מתנה קטנה"., משיב המלאך השני. "מתנה קטנה של זיכרון, חברות, אהבה גדולה לאדם אחר, תחביב שהם יאהבו לעשות. מתנה שיוכלו להשתמש בה כל פעם שהסבל מאיים לשבור אותם".
אחת ממתנותיי הגדולות הייתה מאז ומתמיד הכתיבה. העוגן שלי, המקום המואר ממנו אפשר להתחיל לברוא מחדש, לייצר מציאות דמיונית וכמובן האנשים שאני אוהבת, משפחתי וחברי ובעיקר ויותר מכל בתי (שגם לה מתנה משלה – הציור), אחת מחברותי נהנית לעזור ולטפל באנשים, השנייה אוהבת מדעים, השלישי אוהב ממש כמוני לכתוב לכל אחד מאתנו נר קטן שנוכל להדליק בחושך. אור שמלווה אותו לא רק בחנוכה, אלא מדי יום ביומו, אור שאם רק נדע להדליק אותו בכל פעם שחשוך לנו, אולי, כבר לא נצטרך לפחד כל כך מהחושך.
אז מהי המתנה שקיבלתם אתם שעוזרת לכם בימי עלטה? מהו הנר שלכם?
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקבוצת "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם מחלות נפש סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, פיצול אישיות, הפרעה דו קוטבית.
